<h1>צרור החיים הדרך השלישי סימן י"ט</h1>
<h2>דף קא.</h2>
קודם הקידוש לא יאכל ולא ישתה ואפי' מים, ומה שנהגו החזן מקדש בבתי כנסיות, מן הדין אין לו לטעום מן היין אלא לתת לתינוקות, והקידוש של בית הכנסת אינו אלא מנהג, הרי אמרו אין קידוש אלא במקום סעודה. ומנהג העולם שמקדשין בבית הכנסת היה, כי מתחילה היו האורחין בבית אחד של בית הכנסת והיה שליח צבור מקדש להם והיה להם במקום סעודה, ונשאר המנהג כבראשונה. ובכמה מקומות בצרפת שאין מקדשין בבית הכנסת. ואין מקדש בבית זה כדי לאכול בבית אחר. אבל אם קדש בזוית זה יאכל בזוית אחר. ודעת רבי' ניסים דאי קדיש בבית זה לדעת שיאכל בבית אחר יצא. דכי אמרינן אין קדוש אלא במקום סעודה, הני מילי היכא דקדיש לדעת שיאכל במקום שקדש, אבל לדעת שיאכל במקום אחר יצא. (ומיהו) [וראייתו] מן הירושלמי דתנן (סוכה פ"ד ה"ד) סוכה שבעה כיצד, גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד את הכלים בשביל כבוד יום טוב האחרון. רבא בשם רב, צריך לפסול את סוכתו מבעוד יום. כיצד פוסלה וכו' וצריך לקדש בתוכה. ר' יעקב בשם שמואל קדש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש פעם שניה. א"ר בון ולא פליגי. מאי דאמ' [רב] בשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר. א"ר מונא איתא [נ"א אייתי] דשמואל, ש"מ דהמקדש בתוך בית ועולה לאכול בסוכתו לדעת לאכול שם כבית אחד דאמי ויצא.
<h2>דף קג.</h2>
ומתחלה מברך על היין ואחר כך על הבשמים ואח"כ על הנר. כמו שכתבתי בדרך הברכות. ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. פי' שיכול להשתמש לאורו. וכן כתב הגאון והראב"ד ז"ל. ואותן המשניות דאמרי' (ברכות נ"א, ב') היה מהלך חוץ למדינה וראה אור, בשהיו יכולין להשתמש לאורו מיירי. וכן כתב ר"מ ב"ם ז"ל, כדי שיכיר בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת כדאיתא בגמרא. ואין מברכין על הנר של גוים דסתם מסיבתן לע"ז. ולא על נר של ע"ז ושל מתים. אבל ישראל שהדליק מגוי וגוי מישראל מברכין עליו. גוי מגוי, אין מברכין עליו. והתופס נר בידו ואינו רואה לא שלהבת ולא אורה אין מברך [נ"א אין מברכין] עליו. והיינו אור טמונה, דאמרי' בגמרא. משתמש לאורה ואינו רואה שלהבת כגון דקיימא בקרן זוית. רואה שלהבת ואינו משתמש כגון דמרחקה, בכל אלו אין מברכין. אבל בנר בעששית דרואה ומשתמש לאורה מברכין עליו, כן דרך רבי' הרשב"א ז"ל. ואין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצות. אלא אם יש (בו) [לו] מברכין. וכתב הראב"ד ז"ל וכ"ש על הבשמים דאינם אלא להנאת הנפש. ואור דנקט לרבותא, דסד"א הואיל ובא על האור מעשה בראשית ליהדר עליה קמ"ל. וכתב רבי' הרשב"א ז"ל ודוקא במוצאי שבת אין מחזירין, אבל במוצאי יום הכיפורים מחזירין לפי שמברך לבורא ית' שהבדיל לנו בין יום זה לשאר הימים. שכל היום אנו אסורין להשתמש ועכשיו אנו מותרין. ואור שהודלק לחולה ולחיה בשבת מברכין עליו במוצאי שבת, ואפילו במוצאי יוה"כ שהרי שבת מעבירה. וכן אור שהוציא מן העצים ומן האבנים מברכין עליו במוצאי שבת ולא במוצאי יום הכיפורים. והסומא יש מי שהיה מחייבו לברך דקיי"ל כרבנן דסומא פורס על שמע ואפילו שלא ראה מאורות מימיו. ומייתי ראיה מאבוקה דאית ליה הנאה להצילו מכל מכשול. ומיהו לא דמי לאור זה שאינו נהנה אלא יחיד. והואיל ועד שיאות לא יברך נראה דאינו מברך. וטוב לצאת בברכה של אחרים.
<h2>דף קו:</h2>
אסור לאכול ולשתות קודם שיבדיל. אבל אם שכח או עבר ואכל ושתה הרי זה מבדיל. כדאמרי' טעם מקדש טעם מבדיל. ואם לא הבדיל במוצאי שבת מבדיל עד יום רביעי, אבל לא על הנר. ואם מבדילין על הפת כבר כתבו רי"ף ז"ל בפרק אלו דברים בברכות, ומסקנתו דאין מבדילין על הפת. אע"פ שיש מפרשי' שאומרים שמבדילין, ושמעתי למורי הרשב"א ז"ל כי הראב"ד ז"ל הכריע שאם אדם רעב במוצאי שבת ותאב לפת, שיכול להבדיל על הפת. דכמו שאמרו גבי קדוש בחביבותא תליא מילתא, הכי נמי גבי הבדלה. ואם אינו חפץ בלחם לא יבדיל עליו.
<h2>דף קז.</h2>
ושכר אע"פ שאין מקדשין עליו מבדילין עליו, אי הוי חמר מדינה כדאי' בפרק ערבי פסחים.
ושכר פסול לקדוש ואם חמר מדינה הוא מבדילין בו. ויש מי שאומר דבין על השכר בין על המים אם קבע סעודתו עליו מקדשין ומברכין. והראיה מהא דאמרי' בערבי פסחים אין מקדשין אלא על היין, ואין מברכין אלא על היין. ואקשי' אטו אשיכרא ואמיא מי לא מברכינן. אמר אביי הכי קאמר אין אומרי' הבא כוס של ברכה אלא על היין, אבל אשיכרא לא. וה"מ דלא קבע עילויה, אבל אי קבע סעודתא עילויה לית לן בה. הנה בפי' כי שכר היכא שקבע עליו מברכין ברכת המזון וה"ה לקדוש. ומים נמי הכי דינא, דהא מתחילה כי אקשי' ממיא ושיכרא קא מקשי', ותירוצא דקבע סעודתא אתרוייהו נמי קאי, אלא דנקט חדא. ורש"י ז"ל לא גריס וה"מ דלא קבע אבל קבע, משום דקשי' ליה דאיך יקדש ויברך על המים ברכת המזון. ורבי' הרשב"א ז"ל היה נראה לו הסברא הראשונה.
